1. ‫רק לאחר שלושה חודשים ההטרדות באו אל קצן, ואיש לא התקשר שוב לאיים על חיי ילדי.‬
‫אולם מצבי לא השתפר. אדרבא. התסכול הלך וגבר. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהבנק‬
‫סירב להאמין לי. לא יכולתי לקבל את העובדה שעשרים שנות עבודה מסורה יורדות לטמיון,‬
‫ושלפתע ללא סיבה מוצדקת, תבוא אל קצה קריירה שהיתה מושא חלומותי. העוול בער‬
‫בתוכי וקרע את נפשי לגזרים. חופשת המחלה המאולצת שלי התקרבה לסיומה, ולבי ניבא‬
‫רעות.‬
‫חודש עבר, וזכיתי לביקור בית מפתיע של אחד מבכירי הבנק. המנהל הבכיר הגיע ל"ביקור‬
‫חולים" כדבריו. אולם בפועל המניע לביקור היה שונה לחלוטין – לשכנע אותי לעזוב מיידית‬
‫את הבנק. "ושוב," טרח להדגיש, "בבדיקה שערך הבנק לא נמצא דבר וחשדותייך נבעו, ככל‬
‫הנראה, מעייפות ומתח רב." האיש הציע לי להמתין עד לסוף חודש מרץ, וכך לקבל תוספת‬
‫מדד על פיצויי הפרישה. "אם את רוצה לשמור על ילדייך, עדיף לך לפרוש ולגדל אותם‬
‫בשקט. יש חיים אחרי הבנק, את יודעת." התקשיתי להאמין למשמע אוזני, אך בלבי כבר‬
‫ידעתי שאין לי עוד למה לצפות בין כתליו של הבנק. אמרתי לאיש כי אחזור אליו עם תשובה‬
‫בהקדם. לא חלף לו שבוע, ונציג נוסף של הבנק הופיע בביתי עם מסר זהה.‬
‫למען ילדי, למען בעלי, ולמען בריאות הנפש שלי, החלטתי לחדול מהמאבק באופן סופי.‬
‫סיפרתי לאלי, בעלי, על הפרשה ועל האיומים. בעלי ההמום רתח על שלא ידע קודם לכן.‬
‫לבסוף, כמו תמיד, האפיל טוב לבו על השאר: "העיקר שתהיי בריאה ושהילדים יהיו בטוחים.‬
‫כל היתר זניח," אמר אישי היקר. כעבור יומיים הודעתי לבנק על נכונותי לפרוש, אך בתנאי‬
‫ברור אחד: שמי לא יוזכר לעולם בהקשר לאותה מעילה. הבנק נעתר ובירך אותי על‬
‫החלטתי. ההכנות לעזיבתי הושלמו.‬
‫את הפיצויים מהבנק נסעתי להביא בערב, מנסה להימנע ככל האפשר ממפגש עם עובדי‬
‫הסניף. הבטתי בכאב על המקום שנבנה במו ידי, והפך לממלכה שאינה שלי. את ניהול‬
‫הסניף אייש כבר מחליף. העתיד המזהיר שציפה לי התפוגג בטרם עת. אספתי את חפצי‬
‫מהמשרד ויצאתי חרש, ראשי מורכן.‬