במצגת זו מוצג החלק הראשון של הספר ואלה תולדות גדרה.
חלק זה מתאר את תולדות גדרה ב120 שנותיה הראשונות. תנועת בילו והעליה לקרקע, התחלת ישוב הקבע במאה התשע עשרה, הצטרפות משפחות חדשות והתבססות הישוב, התרחבות קליטת פועלים, העליה התימנית במאה התשע עשרה, שמירה והגנה, מלחמת העולם הראשונה, הספר נכתב על פי החומר שנאסף במחקר על ידי המוזיאון לתולדות גדרה והבילויים בראשות נירה לרנר. הספר נכתב על ידי בינימין פוקס ואביבה הרשקו, שניהם בני המושבה.
3. בור הביל " ויים שנה לאחר עליתם לקרקע קיבלו המתיישבים סוסים והיה צורך לבנות להם אורווה . השילטון הטורקי התנגד להתיישבות היהודים ולכן סירב לתת להם רישיונות בניה . אברהם מויאל , מראשי הישוב באותו זמן , יעץ לבילויים לחפור בור ליד הצריף ולכסותו בגג תוך 24 שעות , על פי החוק העותמני אין הורסים מבנה לאחר שכוסה בגג . אברהם מויאל הוסיף : " אם יבוא הקצין הטורקי מעזה תאמרו לו שלום בשמי ותזכירו לו את מאתיים הלירות שהוא חייב לי ". וכך זכו המתיישבים לאורווה , ובעלית הגג שלה שיכנו מתיישבים נוספים .
20. י . מ . פינס מספר על כך בכתבה על גדרה בעיתון " המליץ " תחת הכותרת " בגדרה אוכלים מים ". בארבע שנותיה הראשונות של המושבה נשאבו המים בימות החורף מהוואדי של נחל שורק , ובימות הקיץ מהבאר של הכפר הערבי קטרה . המים היו מזוהמים ונדרשו סינון והרתחה . שאיבת מים מבאר ערבית
32. בית הספר הראשון בגדרה בשנת 1896 הונח יסוד לבית הספר במושבה . אחד המורים הראשונים היה אברהם בנימין סום , שנישלח על ידי ועד " חובבי ציון " מאודסה , והיה למורה במושבה במשך יותר מ -20 שנה .
38. לאחר כיבוש גדרה על ידי האנגלים ב 1917 נותרו בשטח הרבה פגזים ותחמושת חיה . לפי עדותה של חנה בן יהודה ואחרים נהרגו שתי נשים ושלושה גברים , ימימה ורבקה , סעדיה בן נתן , אברהם בן יוסף , נתן משט , מהתפוצצות של פגז שהובא הביתה בטעות . אחרי האסון נשארו בגדרה רק שתי משפחות מעולי תימן , וכעבור זמן מה עזבו גם הן והצטרפו לקרוביהם בשכונת שעריים הרחובות . שושנה ברדיצבסקי זוכרת שהם התלוננו אז שאין להם רב ושוחט משלהם בגדרה וכי במושבה שוררת אוירה חילונית . עולי תימן חופרים באר ( מימין לשמאל ) אהרון יפת , יפת אהרון ושלמה בן יהודה עולי תימן בגדרה 1912-24