6. ־ ספר, איך נעשית למיליונר?
־ מצאתי שני סנט ברחוב. קניתי שני תפוחים, לא נגסתי בהם.
הברקתי אותם בכנף חולצתי, ומכרתי בארבעה סנט.
־ ומה הלאה?
־ קניתי ארבעה תפוחים ומכרתי בשמונה סנט.
־ ?!
־ כך המשכתי לקנות תפוחים ולמכור.
־ ואז?
־ אז הדודה שלי נפטרה והורישה לי שני מיליון דולר.
10. הקדמה
ישראל של תחילת האלף השלישי היא חברה קפיטליסטית. ישנם
השמחים על כך ויש המצטערים, וישנם גם מי שיתמהו על עצם
ההכרזה הזו. האומנם ישראל, מדינה שאינה נמנית עם העשירות שבין
מדינות העולם, היא קפיטליסטית כמו למשל בלגיה, אנגליה או ארצות
הברית? התשובה מצויה בהגדרה ובמעשה של קפיטליזם: חברה היא
קפיטליסטית אם מתקיימים בה כמה עקרונות ייחודיים המארגנים
את הערכאה הכלכלית שלה, וכמו כן גם את שאר הערכאות הראשיות
שלה ־ הפוליטית, האידיאולוגית והתרבותית. כי לא כמות ההון הצבור
במדינה היא הגורם הקובע ־ אף שההון כשלעצמו, בעצם הדומיננטיות
שלו, הוא תנאי הכרחי לקפיטליזם, אלא ההתנהלות הכלכלית וזיקתה
להיבטים אחרים של התנהלות החברה. לקפיטליזם בהווה יש פנים
שונים, אך לכולם מכנה–משותף אחד: אגודה של עקרונות פעולה
מסוימים אשר יחדיו מפיקים סדר חברתי שהשם ‘סדר קפיטליסטי’
מתאים לו יותר מכול.
תהליך הפיכתה של ישראל לחברה קפיטליסטית החל להסתמן
עוד בראשית ימיה כמדינה ריבונית, תקופה המכונה בטעות על ידי
כותבים מסוימים ‘סוציאליסטית’. המדינה ירשה מן היישוב היהודי
שקדם לה כמה רכיבים של קפיטליזם, אך אלו היו עדיין ‘רכים’,
מפורדים ושוליים, ולא היה בכוחם לצמוח ולכבוש להם מקום מרכזי.
בשנות החמישים, העשור הראשון למדינה, נוהלו המדינה והחברה
הישראלית על ידי ‘מחנה תנועת העבודה’ בראשות מפא“י ומנהיגה
דוד בן גוריון. הכריזמה של בן גוריון הקרינה גם על חלקים מן המחנה
הבורגני, שלא חשש להצטרף לקואליציה עם מפא“י. לכאורה נוצר
חיבור בין שני ניגודים מעמדיים ש'בוטלו’ לצורך העניין הלאומי. יש
לציין לזכותה של מפא“י, כי מפלגה זו ידעה להתגמש לימין ולשמאל,
[9]
11. הקדמה 01
להדוף מתחרים, לרקום קואליציות הטרוגניות תחת הנהגתה ולשמר
את הדומיננטיות שלה לאורך זמן. מפא“י השכילה להיות גורם מעורב
כמעט בכל תחום ועניין וליצור סינתזה בין ההיבטים הסוציאליסטים
שרחשו בקרבה להיבטים הממלכתיים, קרי הלאומיות, שהועדפו על
פני אלה הראשונים. מה שהחל ביוזמת האליטה השלטת כמתן הבכורה
לשיטת ‘הכלכלה המעורבת’, הפך ברבות הימים לבסיס המראה לשיטה
הקפיטליסטית. בשנות השמונים של המאה הקודמת היה הקפיטליזם
לשיטה הדומיננטית, ומאוחר קצת יותר ־ לשיטה ההגמונית במדינת
ישראל.
בימי הבראשית של ישראל ניתן היה לחזות לה שני מסלולי
התפתחות עיקריים: הראשון ־ חברה סוציאליסטית נוסח הסוציאל–
דמוקרטיה האירופאית; השני ־ חברה קפיטליסטית נוסח הליברליזם
האירופאי. שתי האופציות הללו רחשו גם באירופה שלאחר מלחמת
העולם השנייה. נראה כי ההכרעה בדבר בחירת הדרך הייתה בידי
ההנהגה של ישראל: בזמן ההוא כוחה של המדינה היה רב משל כל גורם
אחר בישראל, ואף יותר מצירופם של כמה גורמים יחדיו. מי שעמד אז
בראש המערכת הפוליטית, אותה אליטה שהציבה את חבריה בעמדות
השלטון, בחרה ‘בדרך שלישית’ ששילבה בין משק ציבורי–מעמדי
(ההסתדרות), משק ציבורי ממלכתי (ממשלה) ומשק פרטי. מן הבחינה
הכמותית, האחרון היה הגדול מכל השאר גם יחד, אך כוחו הפוליטי
היה מועט יחסית. בספר זה עולה הטיעון כי המדינה בראשות תנועת
העבודה טיפחה חממה עבור השיטה הקפיטליסטית, וזו, כמה עשורים
מאוחר יותר, דחקה את המדינה ממעמדה המיוחס וכפתה עליה להיות
השרת של השוק הכלכלי.
אין ספק כי באותם ימי בראשית הציב העולם הגבלות שונות
על המדינה הישראלית, ואלו השפיעו במישרין או בעקיפין על
דרכה. הבחירה של ההנהגה בכלכלה מעורבת ולאחר מכן בשיטה
הקפיטליסטית, הושפעה ללא ספק מהתרחשויות באירופה ובארצות
הברית, שאליהן היו נשואות העיניים. במדינות אלה התקיימו סגנונות
שונים של קפיטליזם, החל מביטויו המרבי בארצות הברית, ועד לגרסתו
12. 11 הקדמה
המרוסנת במדינות סקנדינביה, בהן הוא התקיים בחסות ממשל סוציאל–
דמוקרטי. מכל מקום, הקפיטליזם בישראל היא במידה רבה פרי של
פיתוח מקומי: מי שבחרו ב’דרך השלישית’ סברו כנראה כי כך יצליחו
ליצור שילוב ייחודי, פורה ויציב, כזה המתאים ורצוי לישראל. לנגד
עיניהם עמד המודל הסוציאלי–דמוקרטי שהיה אז פופולארי במערב
אירופה. אך כעבור כמה עשורים התפוררה הסינתזה המאומצת הזו,
ואת מקומה תפסה השיטה הקפיטליסטית, שידה מורגשת בזמן הזה בכל
אחת מן הערכאות הראשיות של החברה הישראלית. התשובה לשאלה,
כיצד הפכה ישראל למדינה קפיטליסטית, טמונה אפוא במה שהתרחש
בה למן היום שהפכה למדינה ריבונית. האנשים שעשו את ההיסטוריה
הזו, עשו אותה בתנאים שמקצתם הוכתבו על ידם ובמקצתם היו נתונים
וקבועים.
בזמן כתיבת דברים אלה הקפיטליזם הולך ומחזק את אחיזתו
ההגמונית במדינת ישראל. כדי לעמוד על האופן שבו הוא הגיע למעמד
זה, יש לבחון את ההיסטוריה החברתית של ישראל למן הקמת המדינה,
ואף קודם לכן ־ בתקופת המנדט הבריטי. כי הקפיטליזם לא הובא
לכאן, הוא נוצר כאן.
ספר זה נסמך על ספרות ומחקר בתחומי כלכלת ישראל והפוליטיקה
שלה, על מסמכים מארכיון מורשת בן גוריון ומהארכיון ע“ש לבון,
על עיתונות (פוליטית, ומוטה בהתאם) משנות החמישים ואילך,
מאוסף העיתונות בספריית אוניברסיטת בן גוריון, על פרסומי הלשכה
המרכזית לסטטיסטיקה, על פרסומי מכון אדווה, ועל עיתונות יומית
ומגזינים ייעודיים העוסקים בכלכלה כגון דה מרקר וגלובס, וכמו כן
על מחקרים על המבנה המעמדי והקפיטליזם הישראלי. באופן יחסי
לא הרבה נכתב באקדמיה על הכלכלה ועל הפוליטיקה בעשור הראשון
לקיומה של המדינה, (שנות החמישים). במרוצת הזמן גבהה ערימת
הספרים, הירחונים והמאמרים שעניינם הפוליטיקה, התרבות והכלכלה
בישראל. סוציולוגים, היסטוריונים, כלכלנים ומדעני מדינה הם
הראויים לתודה על כך. במהלך השנים נוספו אליהם גם ספרי זיכרונות
13. הקדמה 21
של אישים שמילאו תפקידים בכירים בפוליטיקה ובכלכלה של ישראל
בזמן לידתה ומאוחר יותר. גוויעתה של העיתונות הפוליטית (דבר, על
המשמר, הבוקר, חרות), לא הותירה את הזירה ריקה: עיתונים יומיים
אחדים עדיין מחזיקים מעמד והעיתונות המקומית (מקומונים) התרחבה
והתגוונה. האינטרנט והטלוויזיה מעבים את מקורות הידע. כל אלה
ואחרים מספקים תמונות מצב על המתרחש בחברה הישראלית ועל
תהליך הפיכתה לחברה קפיטליסטית. את התמונות הללו יש לאסוף,
לברור, למיין ולצרף למעין קולאג’, שיאפשר מבט רחב ועם זאת ממוקד
בתהליך זה, שהלך והעצים עם השנים.
גישת החקירה המנחה ספר זה מבוססת על זיהוי הגורמים העיקריים
שהשפיעו על עיצוב החברה הישראלית מראשיתה ועד היום וכן על
אלה שהשפיעו על ההתנהלות הפוליטית של מקבלו החלטות, קרי
האנשים שעשו את ההיסטוריה. אי לכך תינתן כאן תשומת לב רבה
לבחינת התנהלותה של המנהיגות הפוליטית כמו גם לבחינת המנהיגות
הכלכלית. הגורמים שבהם מדובר הם גורמים מקרו–פוליטיים ומקרו–
כלכלים. הנתונים הסטטיסטיים המופיעים בגוף הספר הם תיאוריים:
מייצגים שכיחות, פיזור או ממוצע של תופעה מסוימת בנקודת זמן
מסוימת. המודל הקפיטליסטי והמודל הסוציאליסטי מוצגים כאן
כ’טיפוסים אידיאלים’, ותהליך הקפיטליזציה, התהליך המוביל את
הסיפור כולו, מתמקד בעיקר בתהליכי העיצוב של ישראל. תהליך זה
משקף את המתח שבין האנשים שעשו את ההיסטוריה לבין התנאים
שבהם היא נעשתה. כאמור, התוצאה כבר ידועה, לכן נותר לנו לנסות
לתאר ולהסביר את הדרך שהובילה את החברה הישראלית עד הלום.
14. פרק ראשון
תקציר
מי שעדיין יש ספק בלבו, יכול להסירו: ישראל כחברה וכמדינה היא
קפיטליסטית. אשכול העקרונות המהווים את בסיס הקפיטליזם הם היום
המסד שעליו נשענת מדינת ישראל ועל פיהם היא מתנהלת. כמה סימני
זיהוי חשופים לעין המתבונן: ריכוז ההון בידי מעטים הולך וגובר; קיומם
של כמה תאגידים גדולים במיוחד, חלקם אף חובקי עולם, המרכזים
בידיהם כוח כלכלי רב; נסיגה של המדינה ממעורבות בכלכלה, והשארת
הזירה ל’כוחות השוק’. המהלך הבולט ביותר בעשורים האחרונים בישראל
־ שממזג היבטים כלכליים, חברתיים ותרבותיים ־ הוא ההפרטה, וזו
אינה פוסחת על ערכים חומריים ורוחניים. השכירים מהווים כיום כארבע–
חמישיות מכוח העבודה הנסחר בשוק. חלוקת העבודה מזוהה עם חלוקה
מעמדית שנמהלים בה היבטים אתניים, לאומיים ומגדרים. למעשה,
הייצור, החליפין והצריכה מתנהלים על פי עקרונות קפיטליסטיים, והרווח
הוא העיקרון השולט. ובסיכומו של דבר, בסמוך מאוד למגן דוד המופיע
על דגל המדינה, נרשם באותיות שאינן נראות לעין בלתי מזוינת: הכול
סחיר. הכול סחיר ־ היא הסיסמה הממצה את השיטה הקפיטליסטית מיום
היוולדה ועד ימינו: כמעט הכול, ובכל ערכאה, נאמד בראש ובראשונה
על פי ערך החליפין שלו בשוק. בישראל, כמו במקומות אחרים, מתגלה
הקפיטליזם כיצור בעל כמה נשמות. המשברים אינם מכלים אותו: יש
בו כוח רב להתמיד, להחליף מהלך, ואם צריך ־ גם את עורו, ולהמשיך
ולשרוד. דומה כי הוא כאן עמנו ־ בעדנו או נגדנו ־ לזמן רב. כי עבור רוח
הרפאים של התשוקה לרווח ־ השמים הם הגבול.
[31]
15. פרק ראשון 41
קפיטליזם הוא סוג של סדר חברתי היסטורי בעל היגיון משלו. המודל
הבסיסי שלו מושתת על כמה עקרונות יסוד, והתקיימותם יחדיו במקום
ובתקופה מסוימת מסמנת כי אכן מדובר בחברה קפיטליסטית. גילו של
הקפיטליזם המודרני אינו עולה על כמאה וחמישים שנה. אך בקרב
החוקרים בנושא יש הסוברים כי הוא החל לרקום עור וגידים עוד במאה
ה–61, אך צורתו הבוגרת נקבעה בשלהי המאה ה–91 ואילך (,Berger
4491 , .)1986; Larrian, 1994; Dubb, 1947; Polanyiכאמור, שיטה
זו נסמכת על אשכול של עקרונות יסוד שהם הסיבות לקפיטליזם ובה בעת
הם מהווים גם את הכוח המשמר הדינאמי שלו, למשל, ‘עקרון הרווח’
שסביבו מתארגנים המוסדות הקפיטליסטיים למיניהם. עוד יש לציין כי
קפיטליזם אינו סדר חברתי שניתן לסמן את השלמתו. להלכה ולמעשה
מדובר בשיטה שהיא תהליך המחדש את עצמו ־ לעתים בוואריאציות
או במוטציות של המודל הבסיסי (אשכול העקרונות). כיוון שקפיטליזם
נושא עמו מתח/ים בלתי מתכלים, עליו להמציא מדי פעם מחדש דרכים
להקהות או להדחיק את המתחים הללו, ומתברר כי למרות המשברים
שעבר עד כה, הוא לא התמוטט ולא פינה את עצמו לטובת סדר חלופי.
הקפיטליזם לא “חפר את הקבר לעצמו”, כפי שסבר מרקס; להפך, הוא
שרד וגבר על מתחריו, ובייחוד על שיטת הקומוניזם הצנטרליסטי ששלטה
בברית המועצות ובמדינות הכפופות לה עד לשלהי שנות השמונים של
המאה הקודמת. כושר העמידה של הקפיטליזם מעורר השתאות. עד כי
יש מי שסוברים כי עמו הגיע קץ ההיסטוריה.
בהווה כמו בעבר, אין קפיטליזם אחד בלבד, אין שיטה אחת שלמה,
אחידה וזהה המונהגת בכל החברות הקפיטליסטיות. הקפיטליזם של
ארצות הברית אינו זהה לזה של שוודיה, פינלנד, צרפת ודרום אפריקה;
הקפיטליזם של בריטניה אינו דומה לזה הצומח ברוסיה, פולין,
הונגריה, צ‘כיה וסלובקיה. השוני נובע בין השאר מכך שקפיטליזם
יכול לשאת טווח רחב של תכנים פוליטיים אידיאולוגיים ותרבותיים.
אי לכך הוא יכול לחיות בשלום עם ממשלות שמאליות–סוציאליסטיות
כמו עם ממשלות ימניות ואפילו פשיסטיות. נראה אפוא כי השיטה
הפוליטית בכל אחת מהמדינות מתעצבת בהתאם לדרגות החופש
16. 51 תקציר
שמתירה בה השיטה הקפיטליסטית. גם ממשלה בראשות מפלגה או
קואליציה סוציאליסטית נזהרת מאוד מפני פגיעה במה שמכונה בעגה
הקפיטליסטית “כוחות השוק” (7691 , .)Galbraithכי להון שמור כוח
של וטו ביחס למדינה. אין כיום שום ממשלה שמאלית, כולל ממשלות
שמאליות בדרום אמריקה, שמוכנה ללכת עד הסוף ולבטל את השיטה
הקפיטליסטית בארצן, כלומר להחליפה באחרת. כוח הווטו של
הקפיטליזם אינו מושג ערטילאי, הוא כוח אמיתי שיכול לרסק ממשלות
ומדינות. הגלובליזציה העצימה את כוחו והציבה את כללי המשחק
שלו מעל לאלה של המדינות–אומות. דומה כי כפי שהדברים עומדים
עכשיו, לפועלי כל העולם ‘יש מה לאבד’ (7791 , .)Przeworskiנדמה
כי לקפיטליזם אין היום חלופה.
התבוננות ולּו מרפרפת בהיסטוריה של הדיאלוג בין כלכלה וחברה,
למשל בארבע–חמש מאות השנים האחרונות, מלמדת כי מדי פעם
מישהו, או משהו, שם נקודה, סוף פסוק, קביעה ־ כי הגיענו לסופה של
ההיסטוריה, וכי גילינו את השיטה הכלכלית–חברתית, האולטימטיבית
הנכונה, היעילה והצודקת, שאין עוד דבר מאחוריה ומלפניה (,Bell
0691). אדם סמית רמז על כך; קרל מרקס העניק להיסטוריה שלאחר
הקפיטליזם עוד פרק חיים אחד בלבד. יורשיהם לא חדלו מהדיון בנושא
זה. שמו של הוגה הדעות האחרון הקובע זאת בנחרצות הוא פרנסיס
פוקויאמה, בספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (3991). ספר זה
עורר כצפוי רעש רב, בין השאר משום שיצא לאור עם קריסתה של
ברית המועצות שסימנה לכאורה את סופן של השיטות ההיסטוריות.
מעתה ואילך, קבע פוקויאמה, ישלטו בעולם הקפיטליזם והנגזרת שלו
לכאורה, הדמוקרטיה, כי הם בבחינת הטוב שבכל העולמות בהווה
ובעתיד. הרעש שעורר פוקויאמה סביב ספרו היה רב לאין שיעור
מערכו הממשי של הספר, שחולשתו נובעת בעיקר מן הדלות של
ההיבט ההיסטורי בו. בעצם כבר היו דברים מעולם: הפיזיוקרטיסטים,
המרקנטליסטים, המרקסיסטים האורתודוקסים ואחרים, כל אלה קבעו
בהחלטיות כי שיטתן הכלכלית (וכמובן החברתית) המגובה בחשיבה
תיאורטית מנומקת, היא הנכונה מכל שהיה לפניה ושיבוא אחריה.
17. פרק ראשון 61
ואכן, לולא הייתה היסטוריה היה ניתן לומר כי לפחות אחד מהם צדק,
וכי רק רשלנותם או רוע לבם של שליטים או בערותו של ההמון, הם
שמנעו מן השיטה (הכלכלית) המסוימת שלהם לפרוח ולהטיב עם העם
והשלטון. אבל כפי הנראה להיסטוריה יש סדר יום משלה, והיא נעה
הלאה תוך שהיא חושפת סתירות, מעמתת אותן, מבטלת אחדות ומגלה
חדשות. מה שניתן לומר היום בביטחון יחסי הוא שהקפיטליזם צפוי
(או עלול) להישאר עמנו עוד זמן רב, אבל אין זה סוף פסוק. מן הראוי
לשנן את אמרתו הצוננת של קרל מרקס: “אנשים עושים היסטוריה
אך לא בתנאים שהם בחרו” (3691 , .)Marxלרישא של אמרה זו יש
ִ
להתייחס כנקודת מוצא לחשיבה היסטורית–חברתית: “אנשים עושים
היסטוריה”. יש להניח כי אנשים י מ ש י כ ו לעשות היסטוריה בתנאים
שלא הם בחרו. בעצם כדי שיוכלו לעשות היסטוריה כרצונם ־ נניח,
להעמיד חלופה לקפיטליזם ־ עליהם ראשית לכול לתקן (או לשנות)
את התנאים המסוימים האלה. וגם תיקון זה אינו מובטח, כי כבר למדנו
מן ההיסטוריה עד כמה קשה לשנות מוסדות חברתיים, ועל אחת כמה
וכמה להמירם באחרים (1891 , ;)Urryעד כמה קשה לשנות דפוסי
תרבות, או אף מקצתם, וכן עד כמה קשה להניע אנשים ליטול סיכון
הכרוך בעשייה כזו. המודל הבסיסי של הקפיטליזם המוצג כאן היה
גלוי לעין כול, אך העתקתו ויישומו לא היו קלים כלל למרות הגיבוי
לכך מצד מדינות קפיטליסטיות ותיקות (למשל, ברוסיה שלאחר פירוק
הקומוניזם). צירי הלידה של השיטה הקפיטליסטית בחברה מסוימת
קלים יותר כאשר נמצא בה סוכן חזק שחפץ בהבאתה (למשל המדינה
עצמה), והנוטל על עצמו את תפקיד המיילדת. בדיעבד נראה כי גם
בישראל היה גורם כזה, והוא היה לא אחר מאשר ההנהגה שהשתייכה
למחנה ‘תנועת העבודה’.
תהליך הבינוי של האומה ישראלית והמדינה הריבונית שלה החל
בתחום הזדמנויות שבו לכאורה עמדו לבחירה שתי אופציות רחבות:
האחת ־ חברה סוציאליסטית, והשנייה ־ חברה קפיטליסטית. הגורם
שהכריע בין החלופות ובחר לבסוף בדרך ביניים (‘משק מעורב בפיקוח
המדינה), היה המדינה עצמה, וליתר דיוק האליטה הפוליטית שלה,
18. 71 תקציר
שהשפעתה הייתה רבה מאוד בכל אחד ממוסדותיה ובארגונים שפעלו
לצדה, כמו הסתדרות העובדים והסוכנות היהודית. היה זה תחום
הזדמנות מיוחד במינו: הערכאה הפוליטית הייתה דומיננטית על פני
שאר הערכאות, ובעיקר על פני הכלכלית. המדינה ייצרה, גייסה,
שלטה והקצתה משאבים כלכליים לסקטורים הציבוריים (היא עצמה
וההסתדרות), ולסקטור הפרטי, שכוחו הכלכלי היה רב מכל האחרים
גם יחד, אך הגיבוי הפוליטי שלו לקה בחסר. המדינה, באמצעות
האליטות שנגזרו ממפלגת השלטון (מפא“י) ומקורביה, שלטה באופן
מובהק בזרם העלייה, בהתיישבות, בדיור, בתעסוקה, בבריאות ועוד.
המדינה גם שלטה בצבא (לאחר כמה חיכוכים), ועשתה בו שימוש
לצרכים חוץ–צבאיים, כמו הנחלת השכלת יסוד. המדינה, בשונה מן
האליטה השלטת, נהנתה מלגיטימציה שגבלה ביחס מקודש מצד כמעט
כל המפלגות בכנסת. היא נשענה, בביטחון יחסי רב, על שני רכיבים
אידיאולוגיים: יהדות וציונות, ובכך העמידה מכנה משותף רחב ככל
האפשר לאוכלוסיית הרוב היהודי ולארגונים השונים שלה.
בשנות החמישים, תקופת הכינון והבינוי של האומה והמדינה
הישראלית, הייתה המדינה הגורם הבולט והמשפיע ביותר בכל החברה
הישראלית. היא ריסנה גורמים אופוזיציוניים מבית ומחוץ ועשתה
מאמץ רב להאדיר את כוחה. למעשה, היה מדובר במעין כפל פנים:
במדינה כמוסד פוליטי הנשען על לגיטימציה רחבה, ובמדינה כאליטה
(או אליטות) שנשענה על גורמים פוליטיים ־ מפא“י והקרובים
לה. בפועל, באמצעות שליטה בלתי מתפשרת במוסדות המדינה,
היה למחנה העבודה בראשות מפא“י מעמד דומיננטי בישראל: הוא
השפיע, ולעתים קרובות הכריע, בתחומים פוליטיים וכלכליים (ייצור,
גיוס משאבים והקצאתם). בכוח, היה באפשרותו להכתיב את דמותה
של המדינה לעתיד. אם נכון הדבר “שאנשים עושים היסטוריה”, אזי
השמאל בישראל היה ה‘אנשים’ הללו, הוא היה הגורם הדומיננטי
והחזק ביותר בעשייה ההיסטורית הזו.
ישראל מעולם לא הייתה מדינה סוציאליסטית. חוקרים שונים,
בעיקר אלה המבקשים לאיים על המציבים סימני שאלה ביחס ל‘כלכלה
19. פרק ראשון 81
החופשית’, נוטים להפריד בין שתי תקופות היסטוריות: הנוכחית
המכונה ‘ניאו–ליברלית’, וזו שקדמה לה המכונה ‘סוציאליסטית’.
לעתים, כדי להעצים את האיום, מכונה התקופה הקודמת ‘הסוציאליזם
של מפא“י’. אכן בישראל של שנות החמישים וגם לאחר מכן התקיימו
גופים סוציאליסטים מסוימים (קיבוצים, קואופרטיבים) דומה כי
בראשית דרכה מפא“י הייתה מפלגה סוציאל–דמוקרטית, אך יש לסייג
כי לא הסוציאליזם היה ִדגלה, אלא הממלכתיות. והממלכתיות ־ אולי
שלא בכוונת מכונן ־ אפשרה לקפיטליזם לצמוח ולהיות דומיננטי
והגמוני, כפי שיבואר להלן. הקפיטליזם לא יובא לישראל מבחוץ אך
גם לא צמח בה מעצמו. לבורגנות של אותם הימים ־ והייתה בישראל
של שנות החמישים בורגנות של ממש (בן פורת, 9991) ־ לא היה לגיון
פוליטי שיציב אותה כמעמד, כתודעה פוליטית וכמתחרה באליטה
הקיימת. זאת חרף העובדה שמבחינת הבעלות על אמצעי ייצור, פריון
הייצור, תעסוקה ועוד פרמטרים כלכליים, היווה הסקטור הפרטי יותר
משישים אחוזים מהכלכלה הישראלית (ברקאי, 0991). מה שנרמז כאן
בקווים גסים הוא שהקפיטליזם הישראלי החל את דרכו בחממה שבנתה
וטיפחה עבורו המדינה, אותה מדינה שנשלטה אז על ידי האליטות של
מחנה העבודה.
מאז ועד היום למדינה מעמד של בכורה בישראל בכל הקשר. כך
היה גם בשנות השמונים, כאשר הליכוד הניאו–ליברלי (לפחות חלק
נכבד ממנו, קרי, הרכיב הליברלי) שלט במוסדות של המדינה. גם כאשר
כוחה של המדינה נשחק, ובייחוד כאשר הערכאה הכלכלית החלה
להאפיל על שאר הערכאות, עדיין הייתה המדינה גורם בעל כוח יחסי
רב. אמנם הקפיטליזם מאתגר אותה ומאלצה להתאים עצמה לעקרונות
השוק החופשי, אך גם במצב זה ־ בו הערכאה כלכלית דומיננטית
והאידיאולוגיה הניאו–ליברלית מתחפרת בעמדות של הגמוניה ־ יש
למדינה בישראל אוטונומיה יחסית והיא אינה כפופה לכל גחמה של
הכלכלה המקומית או העולמית. מסיבות מסוימות, בעיקר משום ששני
הרכיבים ־ ציונות ויהדות ־ עדיין מהווים את הבסיס האידיאולוגי של
מדינת ישראל, אין הקפיטליזם יכול לבטל את מקומה של המדינה.
20. 91 תקציר
אך גם מחוץ להיבט האידיאולוגי–הישראלי ייחודי, בישראל, כמו בכל
מקום אחר, הקפיטליזם זקוק למדינה.
מי שחוקר את הקפיטליזם, ובכלל מי שחוקר נושאים שנויים
במחלוקת (למשל, 4002 , ;Hobsbawm, 1983 ;Callinicosגינצבורג,
3002; ברלין, 5991; בלוך, 9002), אינו משוחרר מדעות קדומות ־
אינו אדיש למושא מחקרו ולבטח אינו ניטרלי לגביו. עם זאת, למחקר
היסטורי–סוציולוגי ישנם כללי עבודה. וגם אם אלה אינם מבטיחים
היעדרן של תפישות מוקדמות כלפי מושא המחקר, הם מחייבים את
החוקר לשקול היבטים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. כך
למשל, הוא מחויב לקריאה רחבה של ספרות העוסקת בקפיטליזם, כזו
שעומדת על מעלותיו ותרומותיו לצד כזו המקטרגת עליו. מכל מקום,
מתוך ההיכרות עם ההיבטים השונים של הקפיטליזם ניתן לחלץ את
המאפיינים הבסיסיים המגדירים אותו, להעמיד מודל המציב אותם
יחדיו, ולגזור ממנו משמעויות ומסקנות. בנוגע לכך ניתן למצוא תמימות
דעים, אך אם חלקית, בין חוקרים ממחנות תיאורטיים שונים. עניין
בעייתי נוסף במחקר מסוג זה היא הפרשנות המתחייבת למעשיהם של
אישים. לרוב מדובר בבעלי עמדות מפתת המעורבים בקבלת החלטות
ברמות הגבוהות. כאשר אין בנמצא מקורות ראשוניים (למשל, זיכרונות
או דוחות מסודרים), המידע מסתמך על מקורות משניים או נגזר
מתוך תנאי המצב, קרי הבהרת תחום ההזדמנויות ההיסטורי על טווח
האפשרויות, התנאים והאישים שאיישו אז את עמדות מפתח. מן הסתם
חוקר אחר עשוי להגיע למסקנות כאלו או לאחרות. ישפוט הקורא.
אפשר להניח בבטחה כי שנות החמישים, העשור הראשון לקיומה
ִ
של מדינת ישראל, היו תקופה מעצבת מבחינת החברה הישראלית.
מי שכיהנו אז בתפקידי מפתח קיבלו החלטות מרחיקות לכת, ולעתים
דווקא נמנעו מהחלטות כאלה. כך למשל, ההחלטה לעודד עלייה
המונית לארץ ־ עלייה בלתי סלקטיבית ־ הניעו תהליך ששינה את
פני החברה הישראלית דאז וטלטל אותה עם כל גל עלייה חדש. אי
יכולתה של המנהיגות דאז לקבוע גבולות מוסכמים למדינה, או לחלופין
‘ההחלטה’ שלא להתאמץ לשם כך (ביגר, 1002) היא גורם המשפיע
21. פרק ראשון 02
עד היום על התנהלותה של החברה הישראלית. ואפשר להוסיף עוד
כהנה וכהנה החלטות, או הימנעות מהחלטות, בעלות השפעה עמוקה
על החברה הישראלית עד לימינו אלה. כיוון שספר זה עניינו בתהליך
הפיכתה של החברה הישראלית לחברה קפיטליסטית, נבחרו על ידי
הכותב אירועים ותהליכים מסוימים הנראים לו רלוונטיים לנושא, בעוד
שאחרים הוכנסו לסוגריים. אין ספק כי תהליך הקפיטליזציה של ישראל
הושפע במישרין מגורמים המיוחדים לחברה ולמדינה הישראלית, כמו
הקונפליקט הנמשך עם הפלסטינים. גורמים אלה יצוינו מדי פעם
בהמשך, אך ניתן להניח בדיעבד כי גם לולא הגורמים המסוימים האלה,
ישראל הייתה נעשית קפיטליסטית במוקדם או במאוחר.
22. פרק שני
על הקפיטליזם
בשבחי הקפיטליזם
במניפסט הקומוניסטי נכתב: “הבורגנות מילאה בהיסטוריה תפקיד
מהפכני ביותר. הבורגנות בכל מקום בו הגיעה לשלטון הרסה את כל
היחסים הפיאודליים, הפטריארכאליים, האידיליים. [...] היא שהוכיחה
לראשונה מה עשויה לחולל פעולת בני–אדם. היא יצרה יצירות–פלא
שונות תכלית שינוי מן הפירמידות המצריות, מתעלות–המים הרומיות
ומן הקתדרלות הגותיות [...] על ידי שכלולם המהיר של כל מכשירי–
היצור, על ידי קשרי–התחבורה שהוקלו לאין שיעור, סוחפת הבורגנות
את כל האומות, גם את הברבאריות שבהן, לתוך מעגל–הציוויליזציה,
המחירים הזולים של סחורותיה הם הארטילריה הכבדה בה היא מנתצת
את כל חומות–סין עד היסוד בה היא מכניעה את שנאת–הזרים העקשנית
ביותר של הברבארים. [...] הבורגנות בשלטונה המעמדי שימיו כמאה
שנים בלבד, העלתה כוחות–ייצור המוניים יותר ועצומים יותר משהעלו
כל הדורות הקודמים גם יחד.” (מרקס, 8991, עמ‘ 93-14).
למה התכוונו מרקס ואנגלס בדברי הלל אלה על הבורגנות,
קרי הקפיטליזם? ממש למה שהם כתבו במניפסט. פשט שאינו זקוק
לדרש. בדברים אלה לא הייתה מידה כלשהי של ציניות או של הומור
סרקסטי חבוי, גם לא זחיחות דעת של מי שהוטל עליהם לחבר מסמך
שלימים יקבל מעמד של ‘קטכיזם’ בקהילות עצומות במידתן. במניפסט
הקומוניסטי, שחובר עוד בטרם חוברו הכתבים שנחשבים כקורפוס
התיאורטי של מרקס, סומנה בקווים כלליים תפישתו של מרקס באשר
[12]
23. פרק שני 22
למקומה של ההיסטוריה בהבנת הסדר חברתי והשינויים שחלים בו:
העבר, ההווה והעתיד נפגשים על סליל התנועה של ההיסטוריה.
הקפיטליזם, ‘אופן הייצור’ המסוים הזה, ראוי לשבח על כך שהניע
את ההיסטוריה לשלב נאור יותר מזה שקדם לו ־ אופן הייצור הפיאודלי
(5002 , .)Osborneהוא שחרר את הצמיתים מאדוניהם והפכם לאנשים
חופשיים. הוא קרע את ההגמוניה והדומיננטיות המגדרית כשהוא סולל
את הדרך לנשים מן המטבח וחדר השינה אל ההשכלה ושוק העבודה.
“גברים ונשים שנולדו וגדלו באזורים כפריים, נצטופפו יחד והרוויחו
את לחמם, לא עוד בקרב בני משפחתם ושכניהם, אלא כיחידות של כוח
אדם בבתי החרושת; העבודה תבעה התמחות הולכת וגדלה, מיומנויות
חדשות התפתחו, וכמה מן הישנות נעלמו; כוח האדם נעשה נייד יותר,
ותנאי חיים נוחים יותר הוצעו למי שהיו יכולים לעקור אל מרכזי
ההזדמנות.” (אשטון, 2891, עמ‘ 21)
הקפיטליזם הנו שותף בכיר במסע אל ‘הנאורות’: הוא תרם להעלאת
רמת ההשכלה של האוכלוסייה, ליצירת נורמות חברתיות חדשות
ביחסים שבין גברים ונשים, לשינוי ביחס אנשים לעבודה, לחינוך
ילדים, למקומה של הדת, לנוהגי המין והנישואין. הוא העלה את רמת
החיים של ההמונים, הוא שיפר את בריאותם והאריך את ימי חייהם.
הוא פתח את השערים (המעמדיים) שמנעו מן ההמונים להשתתף
בספורט. הוא נתן להם את זכות הבחירה הפוליטית. הוא בנה ערים,
בתי חרושת, מוסדות ציבור ומסגרות לאומיות. הוא העניק לתרבות את
מה שהיא זקוקה לו הכי הרבה כדי לפרוח ־ חופש פעולה כמעט ללא
גבולות. הוא עשה את העולם למקום פתוח. הוא העניק לבני אדם חופש
רב בהרבה משהיה להם בעבר.
מרקס העניק לקפיטליזם ציון לשבח בעירבון מוגבל. אי אפשר
להבין את היחס החיובי של מרקס לקפיטליזם, אלא בהקשר של גישתו
העקרונית באשר למקומה של ההיסטוריה בעיצוב הסדר החברתי
ובשינויו. גישה שבשעה שנכתב המניפסט הקומוניסטי הייתה במצב
גולמי, ורק בהמשך הייתה לאבן הראשה של התיאוריה המכונה בזמננו
‘מרקסיסטית’. מנקודת מוצא היסטורית יכול מרקס לשבח את הקפיטליזם
24. 32 על הקפיטליזם
בן זמנו: בהשוואה למה שקדם לה, השיטה הקפיטליסטית היא הטובה
מכולן. אלא שההיסטוריה עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה.
הקפיטליזם, על פי הפירוש האורתודוכסי של המרקסיזם, הוא שלב
אחד (‘אופן ייצור’ בלשון התיאוריה) בין כמה שלבים בתהליך ההיסטורי
המתקדם אל יעדו. הקפיטליזם הוא אופן ייצור היסטורי, קרי שלב זמני,
וככזה הוא גם יוכחד בסופו של דבר על ידי ההיסטוריה ויאלץ לפנות
את מקומו, לאופן ייצור מתקדם ממנו. אופן הייצור הבא אחריו חולק
לשני תת–שלבים: “השלב המקדים”, הסוציאליסטי, ו“השלב הבשל”,
הקומוניסטי, שאותו דווקא מיעט מרקס לתאר ולהבהיר (,Osborne
6391 , .)2005; Marxברם, לתיאורטיקנים מסוימים של המרקסיזם,
ובעיקר לפונקציונרים הפוליטיים שהציתו את המהפכה ברוסיה,
הפכו אותה ל‘ברית המועצות’ וכינו את משטרה ‘קומוניזם’ ־ היה
נדמה כי הצליחו להקדים את המאוחר וכי הגיעו אל ‘קץ ההיסטוריה’.
התיאוריה נדחקה בכוח מפני האידיאולוגיה: מרקס כבר היה שוכן עפר
באותם הימים, ולא ‘זכה’ לראות את ‘תלמידיו’ עושים חוכא ואיטלולא
מחשיבתו (בן פורת, 6002). התמוטטות הפרויקט הקומוניסטי בברית
המועצות ולווייניה לא היה צריך ‘להפתיע’ את מי שהקפיד בקריאה
של מרקס על הקפיטליזם, ובקריאת הפרשנות התיאורטית–ביקורתית
שעליה עמלו הוגים וחוקרים תחת השם נאו–מרקסיסטים.
מן הצד האחר של המתרס סברו חסידיה האדוקים של השיטה
הקפיטליסטית, בעיקר לאחר נפילת חומת ברלין, כי כבר הגענו
לקץ ההיסטוריה והאדם האחרון (פוקויאמה, 3991), ועל כן אין עוד
טעם לטרוח בשאלות תיאורטיות אודות העתיד, כי העתיד כבר כאן.
הראשונים והאחרונים ־ טעות בידם: ההיסטוריה לא הסתיימה,
והקפיטליזם עדיין לא סיים לכתוב את הכרך האחרון של ההיסטוריה.
הוא מוסיף להתמודד עם המתחים שאין בכוחו לבטל לגמרי בלי שיבטל
את עצמו. בניגוד לתחזית המחנה המרקסיסטי, כי הקפיטליזם “יחפור
קבר לעצמו”, הקפיטליזם דווקא שרד את קבורתן של שיטות כלכלה
ושלטון שאיימו להכותו מכה אנושה. יכולתו לשרוד תוך כדי מציאת
פתרונות ולּו חלקיים לבעיות המאיימות עליו, ראויה להערכה. אגב,
25. פרק שני 42
כפי שיובהר להלן, אין בכך משום סטירת לחי לתיאוריות שצופות את
כיליונו. במרוצת השנים לאחר מותו של מרקס התעמתו תלמידיו בינם
לבין עצמם בכתיבה פולמוסית ובמחקר, ומסקנתם הנתמכת במחקר
וחשיבה תיאורטית היא שככל הנראה עוד נכונו לקפיטליזם ימים ארוכים
(7791 , ,)Elster, & Moene 1990; Przeworskiכי כפי שטוענים
למשל לקלאו ומוף (4002), הגוף שהיה צריך לשאת את ההיסטוריה מן
הקפיטליזם אל הסוציאליזם, דהיינו מעמד העובדים, הוא חסר אונים.
בעצם, אין כיום בנמצא כוח של ממש שיתעמת מול הקפיטליזם ‘ראש
בראש’, ועל כן האפשרות היותר סבירה באסטרטגיה הסוציאליסטית
היא לנהל מאבק באמצעות ‘בלוק אופוזיציוני’ של גופים שונים במטרה
‘לתקן’ את הקפיטליזם. למרות הסגנון השונה ומרחק הזמן, תזה מעין זו
(מצומצמת יותר) כבר הוצגה בראשית המאה העשרים על ידי אדוארד
ברנשטיין, שהמרקסיסטים האורתודוקסים כינוהו בבוז, “רוויזיוניסט”,
אך הוא עצמו לא ראה בכך עלבון (1691 ,.)Bernstein
הקפיטליזם, יש לציין, למד לקח מן הניסיון של עצמו. מאז פרסומו
של ה ‘מחקר על האופי ועל הגורמים של עושר העמים’ (6991), ספרו
של אדם סמית שנחשב לקנון המקודש של הקפיטליזם האידיאי,
הפוליטי והתיאורטי, חלו שינויים לא מעטים בחשיבה הקפיטליסטית
ובעיקר בפרקטיקה. הניאו–ליברלים של היום אינם יורשיהם הקפדנים
של השמרנים של העבר, ובקרב הראשונים מתרוצצות כמה ‘תזות’
באשר למהותו של הקפיטליזם והמעברים שחלו בתוכו (,.Paul et al
9891). כך, הפוליטיקה של הקפיטליזם נוסח קיינס רחוקה עד מאוד
מזו המומלצת על ידי מילטון פרידמן (2002); התזות של פרידריך
האייק המכונסות בדרך לשעבוד (8991), ו‘הקפיטליזם האנוכי’ נוסח
איין ראנד (6691 , )Randהם טקסטים חשובים בהתפתחות החשיבה
הקפיטליסטית, אך קשה להניח שאדם סמית עצמו היה חותם עליהם.
החשיבה התיאורטית על הקפיטליזם כשיטה כלכלית וחברתית, קרי
כאורח חיים, לא נטלה פסק זמן. היא המשיכה להתדיין עם עצמה ועם
מתנגדיה ולהציע פתרונות פרקטיים, בעיקר נוכח המשברים שהקפיטליזם
חווה, או ליתר דיוק, שהוא עצמו יוצר. בו בזמן רחשו הרהורים והושמעו
26. 52 על הקפיטליזם
ערעורים במחנה הסוציאליסטי בדבר האפשרות להחליף את הקפיטליזם.
כבר לפני מלחמת העולם השנייה התפצל מחנה השמאל המרקסיסטי
לשני מחנות: שומרי החומות ־ המרקסיסטים הפונדמנטליסטים,
והרוויזיוניסטים ־ שמקצתם נעשו מאוחר קצת יותר למרקסיסטים–
ביקורתיים. הפולמוס בין המחנות, שהיה לעתים מר ותוקפני, התייחס
לדרכים שיש לנקוט על מנת להביס את הקפיטליזם ולהגשים את
החלופה הסוציאליסטית. אבל חוט אחד קישר בין שני המחנות: האמונה
בכיליונו הקרוב של הקפיטליזם ובחלופה הניצבת בשער: נדמה היה
להם כי אכן הקפיטליזם כורה לעצמו את קברו. המשבר הכלכלי בארצות
הברית בשנות השלושים (בשעה שבברית המועצות התרחשה צמיחה
כלכלית, 7891 , ,)Oferנראה כעדות חזקה לתקפותה של התיאוריה
המרקסיסטית: הנה הקפיטליזם עומד לסיים את תפקידו ההיסטורי.
מלחמת העולם השנייה הקצינה את הוויכוח: השמאל לגווניו פירש את
עליית הימין הקיצוני באירופה ובעיקר בגרמניה, כאחד מן הסימנים
לניוולו של הקפיטליזם. אינטלקטואלים ומנהיגים סוציאליסטים, ויותר
מכול הקומוניסטים שביניהם, הטילו את האשם לעלייתו של הנאציזם
בגרמניה על השיטה הקפיטליסטית: הם הניחו ־ אף קבעו בהחלטיות ־
כי מה שהתרחש בפוליטיקה הוא פועל יוצא מטבעה של שיטה כלכלית
הנשענת על תאוות הבצע ועל ניצול, שהביאה על עצמה ועל ההמונים
באירופה אסון שאין שני לו (הובסבאום, 9991).
“במשך חלק ניכר של ‘המאה העשרים הקצרה’ טען הקומוניזם
הסובייטי, כי הוא מציג שיטה חלופית, נעלה יותר, לקפיטליזם, וכי
דין ההיסטוריה חרץ את גורלה לגבור על הקפיטליזם. ובמשך זמן רב,
אפילו מי שדחו את טענתה לעליונות, לא היו משוכנעים כי אמנם לא
תנצח” (הובסבאום, 9991, עמ‘ 85). ואכן, לאחר שנסתיימה מלחמת
העולם השנייה, ולאור מאבקה וניצחונה של ברית המועצות, נראה
היה שהתמיכה בה מצד חוגי השמאל האינטלקטואלי, פוליטיקאים מן
השמאל הלא קומוניסטי והמונים מן השורה ־ רק הולכת וגוברת; לעתים
היא אף גבלה בהערצה עיוורת. מחנה השמאל על פלגיו השונים ראה
במה שנוצר ומתפתח בברית המועצות מימוש החלופה הסוציאליסטית
27. פרק שני 62
לשיטה הקפיטליסטית שנדמה היה כי תמו ימיה. יש לציין כי במחנה
השמאל נשמעו כבר אז פקפוקים באשר לדרך הגשמת הסוציאליזם
בברית המועצות, שבינתיים הרחיבה את שליטתה למדינות נוספות
באירופה ש‘בחרו’ להסתופף תחת כנפיו של הגוש הקומוניסטי. ‘מחרבי
המסיבה’ היו גופים פוליטיים שהצהירו על עצמם כסוציאליסטים אך
דחו את ההערצה, ובכלל את הזיקה לברית המועצות כנושאת הדגל
של החלופה לקפיטליזם. הללו שנדמו לרוויזיוניסטים נוסח אדוארד
ברנשטיין, הסתייגו הן מהקומוניזם האורתודוקסי והן מהקפיטליזם,
וביקשו לסלול דרך מתונה ואדפטיבית (7591 , )Croslandשלימים
תיקרא ‘הדרך השלישית’ (גידנס, 0002). מכל מקום, נדמה היה כי
בעשור שראשיתו עם תום מלחמת העולם השנייה, עומד להתרחש
מהפך: הקפיטליזם גולש כלפי מטה והחלופה הסוציאליסטית מטפסת
כלפי מעלה. החלופה הסוציאליסטית עלתה לראש סדר היום של קבוצות
אינטלקטואלים רבות, ובאה לביטוי בגיוס ההולך וגובר של ההמונים
למפלגות שתבעו את סילוקו, או לפחות צמצומו, של הקפיטליזם. גם
מי שלא נמנה עם המחנה הזה לא יכול היה שלא להתרשם מן התנועה
שהניפה את הדגל האדום גבוה ככל האפשר (1891 ,.)Hobsbawm
אך עוד בטרם הסתיים עשור זה חלה תנועה מנוגדת: הקפיטליזם
התאושש בעיקר באמצעות כוחו הכלכלי, ומוקדו עבר לארצות הברית;
זו עשתה בו שימוש מושכל כדי לשקם את ידידיה באירופה ואת אויביה
זה לא מכבר, גרמניה ויפן. הובסבאום (9991) מכנה תקופה זו “שנות
הזהב של העולם הקפיטליסטי”. למחנה השמאל, שכבר טעם את טעמו
של השלטון בכמה מדינות באירופה, היו לכאורה אופציה אחת וחלום
אחד. האופציה ־ נדמה היה כי היא הולכת ומתגשמת בברית המועצות,
והחלום ־ החלופה הסוציאליסטית דרך הקלפי במדינות המערב
(9791 , .)Andersonבמהרה התברר למחנה זה כי האופציה שהתגלמה
בברית המועצות הייתה לחלום בלהות, והחלום להחליף את הקפיטליזם
התאדה עוד בטרם יקיצה (הובסבאום, 9991).
זמן לא רב עבר מאז התפרסם במערב נאומו של ניקיטה חרושצ‘וב
בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, ועד שחלקים מן השמאל
28. 72 על הקפיטליזם
החלו להתפכח. ביקורת שדובריה באו מן האליטות האינטלקטואליות
של השמאל באקדמיה ומחוצה לה התעוררה בשנות השבעים ואילך
(8791 , .)Anderson, 1979; Cornforthאלה מהם שלא הפנו עורף
לתיאוריה ולפרקטיקה המרקסיסטיות, עסקו בשני היבטים של אותו
עניין: עדכונה והתאמתה של התיאוריה המרקסיסטית, וכן במצבו, קרי
עמידותו, של הקפיטליזם בעולם.
האינטלקטואלים של השמאל לא נדרשו לחקור מתחת לפני השטח,
כפי שלימדם לעשות מרקס. עובדה ברורה מאוד הזדקרה לעין: לאחר
כשבעה עשורים של משטר, שכונה על ידי עצמו ועל ידי אוהדיו מבחוץ
‘סוציאליזם’ (או אף קומוניזם), חלה בו התפרקות רבתי, שאקורד
הסיום שלה היה הריסתה של חומת ברלין. ובאין מתחרים (למעט כמה
דוקטרינות דתיות), הפך הקפיטליזם בשלהי המאה העשרים ואילך
לשיטה הכלכלית השלטת כמעט בלעדית. השברים של ברית המועצות
וגרורותיה התארגנו במסגרות לאומיות, רובם שבו למקורם הלאומי–
אתני בטרם היו לחלק מברית המועצות. הלאומיות שבה אל סדר היום.
כמה מן הלאומים יוצאי ברית המועצות החלו להתכתש ביניהם כדי
לקבע את גבולותיהם או כדי להעמיק את הפירוד. אך כולם, ללא יוצא
מהכלל, הפנו את מבטם אל המודל הקפיטליסטי: התשוקה שבערה בלב
כל אחד מהם הייתה להיות חברה קפיטליסטיות. כמעט מיד הסתבר להם
כי מימוש התשוקה הזו רחוק מהישג יד, וכי הדרך לחברה קפיטליסטית,
קרי להתעשר, מלאה מהמורות וגם מחירה אינו זול (0002 ,.)De Soto
הניסיון להפוך לחברה קפיטליסטית בתנופה אחת הסתיים בינתיים,
“בקפיטליזם של גנגסטרים” (וגנר, 5002, עמ‘ 503).
מבט במפת העולם של ראשית המאה העשרים ואחת מגלה כי
השיטה הקפיטליסטית שבתה את לבן של מרבית האומות. מדינות
קפיטליסטיות שמונהגות על ידי מפלגות שמאל הן למעשה מדינות
רווחה משוכללות פחות או יותר. הנהגתן הסוציאל–דמוקרטית חוששת
עד מאוד מפני פגיעה בכלכלת ‘השוק החופשי’, ומדיניות הרגולציה
שהן מנסות לנהל מוכתבת על ידי החשש הזה. הסוציאליזם הפוליטי
המגולם במפלגות השמאל אינו יכול (ולא ברור אם רוצה בכלל)
29. פרק שני 82
להשתחרר מכלוב הזהב הקפיטליסטי: הכלכלה המקומית שזורה
בכלכלה הגלובלית שאינה אלא הרחבה של הקפיטליזם מן המדינה אל
תאגיד–על שאין לו מולדת. הכישלון של ברית המועצות מהדהד ומרתיע.
והנטייה להתפשר ולחבור למנצח, קרי לקפיטליזם ההולך וכובש כמעט
כל חלקה טובה, חזקה מהנכונות להפוך את הסדר הקיים ולהעמיד אחר
תחתיו. שליטיהן של רבות מן המדינות הפוסט–קולוניאליות ־ חלקם
מתהדר בנוצות סוציאליסטיות, כנראה בעצה אחת עם חלק בני עמם ־
מביטים בעיניים כלות בקפיטליזם המערבי ומתפללים כי ‘המחלה’ הזו
תתקוף גם אותם. בינתיים ללא מענה מספק.
אפשר שלו היו שואלים היום את ההמונים כמו גם את מנהיגיהם
באירופה, דרום אמריקה, אסיה ואפריקה, איזו שיטה כלכלית–
חברתית הם מעדיפים, ניתן להניח כי רובם המכריע היה משיב כי הוא
מעדיף את השיטה הקפיטליסטית על פני כל שיטה אחרת, מוכרת או
מדומיינת. חסידי הניאו–ליברליזם יאמרו: הבחירה בשיטה הזו מעידה
על כך שההמונים יודעים מה טוב עבורם. המתנגדים, שמחנם התדלדל
ועיניהם כלות, יאמרו בלשון רפה כי ‘קול המון’ אינו עדות לבחירה
נכונה: לו היה מוצג בפני ההמונים מודל חלופי ניתן להניח שרבים מהם
היו בוחרים בו. אך מה לעשות כאשר המודל שבעבר סנוור עיניים רבות
של פשוטי העם ושל אינטלקטואלים (זנד, 0002; 9791 ,,)Gouldner
המודל שהתגלם בברית המועצות, הפך ל‘ממלכת הרוע’ שהכתימה את
הסוציאליזם בכתם שקשה עד מאוד למחותו.
“רוח הבלהות” המאיימת מן המניפסט הקומוניסטי, כבר
אינה “מהלכת על–פני אירופה” וגם לא על שאר היבשות. החלופה
הסוציאליסטית נעלמה כמעט מסדר היום, או במקרה הטוב, אופסנה
עמוק במחסנים כדי שתעלה עובש. הפוליטיקה השמאלית מסתפקת
במדינת הרווחה שמשאביה ודרכי התנהלותה מותנים בטוב לבו (או
בצרכיו) של ההון וביחסיו עם המדינה המסוימת.
נדמה היה כי הקפיטליזם סידר לעצמו דיור מוגן לשנים רבות. או
כטענתו של סלבוי זיז‘ק, בהיסטוריה של הקפיטליזם ־ האידיאולוגיה–
פוליטיקה הדומיננטית שלו מעכלת ומבטלת את התנועות והדרישות
30. 92 על הקפיטליזם
המאיימות עליו (4002 , ,)Zizekובכך הוא מחסל, בעודם באבם, את
מתחריו–מתנגדיו ומבטיח את שליטתו למשך זמן בלתי ידוע.
במבט שני ניתן להבחין כי ישנן עדיין מדינות שלא חוו את שלב
המעבר. אחרות, כמו למשל המדינות שכינו עצמן בעבר ‘קומוניסטיות’,
סובלות מפצעי הבגרות של השיטה החדשה שאימצו לעצמן (בעצתם
הנחפזת של מומחים מן המערב) ועדיין לא ברור להיכן הן פונות: האם
הממשל הרוסי חותר למעין קריקטורה של ‘סוציאליזם של המדינה’ ־
פיקוח אוטוריטארי והתערבות המדינה בכלכלת השוק? איזה טיפוס
של קפיטליזם צומח בסין? האם המדינות הפוסט–קולוניאליות באסיה
ובאפריקה משתמשות בסוציאליזם כדי לגייס את ההמונים לבינוי הלאום
ואגב אורחא לפלס את הדרך לקפיטליזם? מכל מקום יש לשוב ולשנן את
הטענה הבאה: אי אפשר לרכוש קפיטליזם במקום אחד ולשנעו כחבילה
למקום אחר. ממשלה יכולה להשיק אותו בטקס ממלכתי ולהכריז על
‘אופק קפיטליסטי חדש’; היא יכולה לגייס סוכני חוץ כדי שיסייעו
לה להקימו (למשל ‘היועצים’ האמריקאים ברוסיה המתחדשת), או
לבקש סיוע כלכלי מן המוסדות הפיננסים המנוהלים על ידי המדינות
הקפיטליסטיות המפותחות (הבנק העולמי) ולציית לדרישותיהם. אבל
נדרשים כמה תנאים מוקדמים כדי שהנטיעה תלבלב וכדי שהחדש לא
ירסק את הישן ועמו את כל המערכת החברתית–פוליטית. גם בתנאי
מצב לכאורה אופטימליים, המעבר לשיטה הקפיטליסטית הוא משברי
ואף הרסני עבור חלקים רחבים מהאוכלוסייה. רוסיה, גרמניה המזרחית
ושאר מדינות הגוש הסובייטי לשעבר חוות זאת על בשרן.
ההיסטוריה של הקפיטליזם במאה העשרים רצופה משברים שכמה
מהם כמעט ריסקו את עמוד השדרה של החברות בהן הוא מארגן את
הסדר החברתי. המשבר של 8002 מתדפק על זה של 9291 בשאלת–
יחס של “מי יותר גדול”. מסתבר שוב ושוב ־ כפי שטען מרקס לפני
שנים ־ שהקפיטליזם נושא עמו ניגודים מבניים שאין הוא יכול לפתור
בכלים שלו עצמו אחת ולתמיד. שומפטר מכנה זאת ‘יצר ההרסנות של
הקפיטליזם’ (4991 , .)Schumpeterובכל זאת, הקפיטליזם אינו מפנה
מקום ואינו פורש מההיסטוריה. יכולתו להיחלץ מן המשברים ולשוב
31. פרק שני 03
ולרכוש את אהדתן של האליטות ושל ההמונים היא כבר אחד מסימני
היכר שלו: כמו בובת ‘נחום תקום’ הוא נופל וקם וממשתקם, עד לפעם
הבאה. יש בה בשיטה הזו כפי הנראה כמה מרכיבים ־ אבני יסוד ־
שמקנים לה חיות וכוח עמידה שלא היו לשיטות שקדמו לה. צירופן
של אבני היסוד הללו מספק מודל בסיסי של קפיטליזם. על האופן שבו
יש לצרף את המרכיבים הללו ועל האופן שיש לפרשם ניטשת מחלוקת
שכמה מנושאיה הראשיים יצוינו בהמשך זה.
קורס קצר על קפיטליזם
התשובה לשאלה מהו הקפיטליזם כסדר חברתי, מקופלת בשתי רמות
של התייחסות. האחת היא רמת ‘רוח הדברים’ (מעין ה‘צייטגייסט’)
המיוחסת לו, למשל הטיעון כי הקפיטליזם הוא מקור החופש של היחיד
בעת המודרנית. בהשאלה ממקס ובר עולה כי רוח הקפיטליזם היא
אידיאולוגיה המספקת הצדקה לדבקות של אנשים בשיטה הזו כאורח
חיים (62 .‘ .)Swedberg, 2005, pרוח הדברים’ יש לציין, מרחפת גם
על הדיון האקדמי. הרמה השנייה היא רמת הבחנים (אינדיקאטורים)
שמעידים על קיומם של המאפיינים הבסיסיים של השיטה הקפיטליסטית
(7891 , .)Bruchהשיח האקדמי על מהותו ביטויו של הקפיטליזם נוטה
לפוזיטיביזם, כלומר לזיהוי התכנים האמפיריים שצירופם מייחד את
הקפיטליזם. הבחנים של השיטה הקפיטליסטית אינם שווים בסדר
החשיבות שלהם: אלה ששורשיהם בערכאה הכלכלית חשובים יותר
מאלה ששורשיהם בערכאה התרבותית, אך גם האחרונים חיוניים
לקיומה והמשכיותה של השיטה הקפיטליסטית. כך למשל, השוק הוא
הבחן העליון ועל פיו יישק דבר, אך בלא תרבות שתעודד צריכה אין
לו קיום.
‘רוח הדברים’ היא למעשה הצגה של חשיבה תיאורטית בלשון
פואטית. היא מתפקדת כגורם מחבר בין התיאוריה המסוימת לבין
אידיאולוגיה החותרת לאחת מן השניים: מתן לגיטימציה לשיטה
32. 13 על הקפיטליזם
הקפיטליסטית כ‘טובה בכל בעולמות’, או דווקא מתן לגיטימציה
לביטולה והמרתה באחרת. אם כן, ‘רוח הדברים’ מאגדת את התיאוריה
על הקפיטליזם עם את האידיאולוגיה הנגזרת ממנה בבחינת ‘עזר לו’
או עזר ‘כנגדו’. למעשה, היא מופיעה כהצהרה כללית כגון הצהרתו של
ובר בדבר ‘רוח הקפיטליזם’ (8591 , ,)Weberאו הצהרה על הקפיטליזם
כבית היוצר של ‘החופש האולטימטיבי’ (האייק, 8991; פרידמן, 2002).
ולהפך, נוסח מרקס בחלק הראשון של הקפיטל, כי הקפיטליזם הוא
הפיכת היחסים החברתיים ליחסים של ממון, כלומר של שעבוד. מן
ההצהרות הללו ניתן להסיק כי מדובר במחלוקת מקיפה אודות מהותה
של שיטה שאמנם הערכאה הכלכלית היא הדומיננטית בה אך הזיקה
שלה לערכאות האחרות חזקה עד מאוד ובלתי ניתנת להפרדה. אי לכך
לכל העוסקים בהגדרה ובהסבר של המונח קפיטליזם יש נקודת מוצא
משותפת, והיא ההתייחסות לקפיטליזם כאל מערכת. מכאן ואילך,
ובעצם למן החיבור הראשון על הקפיטליזם, למרות השימוש הנפוץ
בטרמינולוגיה מוכרת, הדעות חלוקות באופן שקשה לגשר ביניהן.
החשיבה התיאורטית על אודות הקפיטליזם דומה למניפה שצבעיה
משתנים מקצה אחד לשני לצורך ענייננו נסתפק בהצגת שתי גישות
המייצגות את קצות המניפה: זו של אדם סמית, ולעומתה זו של קרל
מרקס וממשיכיו. שתי אלה ויורשותיהן אוחזות כמעט באותו קורפוס
של מושגים, אך הן שונות מנוגדות בהנחות היסוד שלהם, קרי באופן
שבו הן קושרות את המושגים ומטילות אותם על המציאות, ובמסקנות
הפרקטיות שהן גוזרות. על פניו של הפולמוס האקדמי שהפך במהרה
לפוליטי, נראה כי השוני בין המחנות משתקף היטב בשימוש המשותף
ובפרשנות השונה במושגים מסוימים. כך למשל, במושגים “היד
הנעלמה”, “רציונליות אינסטרומנטלית” ו“יחסי סחורה”, מתכוונים
ההוגים (סמית, ובר ומרקס בהתאמה) להנהיר כל אחד לשיטתו, את
מהות היחסים שבין יחיד לחברה באמצעות מכניזם מכונן ומארגן, ובו
בזמן למקם את מעמדה של השיטה הקפיטליסטית בהקשר היסטורי.
חסידיה טוענים לעדיפותה על פני כל מה שקדם לה ושיבוא אחריה,
ובעצם, להיותה מעין ‘סוף ההיסטוריה’; מתנגדיה מעניקים לה נקודות
33. פרק שני 23
זכות על תרומתה הרבה ביחס לקודמותיה, אך מבקרים אותה בהשוואה
לאפשרויות חלופיות. הפולמוס האקדמי סביב מהותו של הקפיטליזם,
גורמי צמיחתו והתפתחותו, מצייר בקווים גסים אך ברורים את המודל
הבסיסי של קפיטליזם. כמעט בו בזמן המידע המחקרי שהצטבר במשך
השנים מציע כי ה‘פנוטיפ’ של הקפיטליזם, כלומר ביטויו החיצוני, אינו
אחיד אלא מגוון ־ קיים קפיטליזם בריטי, צרפתי, אמריקאי, גרמני
וארגנטינאי. בסוף המאה העשרים נוספו גם הקפיטליזם הרוסי, פולני
הונגרי, בולגרי ועוד. מלבד ההיבטים הייחודיים לכל אחד מאלה,
הנובעים מן ההקשר ההיסטורי והתרבותי המיוחד, יש כמה עקרונות
בסיסיים המשותפים לכולם. הפולמוס בין המחנות מתמקד בהערכת
משקלו של כל אחד מעקרונות אלה והסדר הסיבתי שלהם.
“קפיטליזם,” מציע פשבורסקי “הוא צורה של התארגנות חברתית
שבה החברה תלויה בפעולות של הקפיטליסטים [...] קפיטליזם היא
שיטה שבה הייצור מכוון למלא צרכים של אחרים [...] קפיטליזם היא
שיטה שבה חלק מהתוצר החברתי נלקח מן היוצרים הישירים בצורה
של רווח לטובת בעלי אמצעי היצור” (5891 , .)Przeworskiלעומת
הדגש המרקסיאני על אופן שאיבת ערך העודף, הוגים הנמנים עם
האסכולה של אדם סמית שמים את הדגש על המכניזם של השוק
החופשי. הנחת היסוד שלהם, שהיא מעיקרי השיטה הקפיטליסטית,
מצדדת ביתרון המוחלט של האינטרס האישי על פני אינטרסים אחרים,
בהיותו מנוע יעיל לפעילות שמרבה את העושר החברתי: “אינטרסים
הם אשר מניעים את הפעולה של יחידים, והאינטרסים הללו מתחברים
בדרך מאוד מיוחדת בקפיטליזם” (5 . .)Swedberg, 2005, pלהנחה
זו מתחברת הנחת יסוד נוספת בדבר הכרח בשוק חופשי של חליפין,
שבו פרטים יכולים לקבל החלטות בעצמם ועבור עצמם. שתי ההנחות
הללו, בניסוחים שונים, מופיעות בכל חיבור על הקפיטליזם (כולל אצל
מבקריו). אלה הם היסודות שעליהם מונחת השיטה כולה. עוד בטרם
מונים את שאר מאפייני השיטה, ניתן לומר כי בלא מימושן בפועל
של שתי הנחות יסוד אלה אין קפיטליזם (למשל, ,Dymski & Elliot
,1989; Lands, 1966; De Soto, 2000; Stigler, 1982; Berger
34. 33 על הקפיטליזם
6891). כמה מן ההוגים הרדיקלים מרחיקים לכת עוד יותר וקושרים את
השיטה הקפיטליסטית לערכים מסוימים מאוד (כגון, אינדיווידואליזם)
ולפוליטיקה מסוימת מאוד (כגון ע–מעמדית), שלדעתם אין בלתה ואפס
זולתה. הם קובעים כי הקפיטליזם הוא אכן ‘קץ ההיסטוריה’. הם אינם
מהססים לקבוע כי מדובר בטוב שבעולמות וכי אין לו תחליף לפחות עד
לקו האופק הנראה לעין. כך איין ראנד, הכוהנת הגדולה של הקפיטליזם
האנוכי, אינה מבחינה כלל בין החופש של הפרט לבין קפיטליזם כאורח
חיים: “קפיטליזם הוא מערכת חברתית המבוססת על ההכרה בזכויות
הפרט, כולל זכויות הרכוש, כאשר כל הרכוש הוא בבעלות פרטית”
(91 . ,)Rand, 1966, pועוד: “השוק החופשי מייצג את היישום החברתי
של תיאוריית הערכים האובייקטיבית. היות ומוח האדם הוא שצריך
לחשוף אותם, אנשים צריכים להיות חופשיים כדי לגלותם ־ לחשוב,
ללמוד, לתרגם את הידע שלהם לצורה פיסית, להציע את תוצריהם
לחליפין, לשפוט אותם, ולבחור” (שם, עמ‘ 42). מבחינתה של איין ראנד
ואחרים הקרובים לה בתפישתם, רק השיטה הקפיטליסטית ה‘טהורה’
מאפשרת את החופש הנדרש למימוש היכולות והרצונות של הפרט. כל
שיטה אחרת אינה יכול להציע ליחיד מעמד ריבוני ־ “יחיד סוברני
שהוא הבעלים של גופו, של מוחו, של חייו, של עבודתו ושל תוצריה...”
(שם, עמ‘ 81). המסקנות הנובעות מהגדרה זו של השיטה הקפיטליסטית
הן: אחת, היחיד הוא נקודת המוצא שלה ובו בזמן גם נקודת הכינוס
שלה. שתיים, הערכאה הכלכלית היא הדומיננטית בשיטה זו ולכן היא
תובעת התאמה מצד שאר הערכאות. מכאן שמידת החופש של השוק
(הכלכלה) היא הקובעת את מידת החופש של המערכת כולה ובעיקר
של היחידים בה (ראו גם האייק, 8991 ופרידמן, 2002). שלוש, למרות
הנטייה הבסיסית להפריד את הערכאה הכלכלית משאר הערכאות, אי
אפשר לנתק אותה מהפוליטיקה, האידיאולוגיה והתרבות. בלא זכויות
רכוש, קרי זיווג מוצלח בין ההיבט הכלכלי להיבט המשפטי (,Rand
0002 , ,)1966; De Sotoאין אפשרות ליישם זכויות אחרות, קל וחומר
את זכויות הפרט; ובלי פוליטיקה שתספק לו הגנה מתקשה הקפיטליזם
לקיים את עצמו (3791 ,.)Lefebvre
35. פרק שני 43
ההנחה הנפוצה, לפיה השיטה הקפיטליסטית היא מערכת, היינו
חלקיה תלויים זה בזה (9791 , )Stingler, 1982; Wallersteinהיא
אחת מנקודות ההשקה בין המחנה של אדם סמית לבין המחנה של
קרל מרקס. מרקס וממשיכיו רואים בקפיטליזם בראש ובראשונה
“אופן ייצור” (;3791 ,Marx, 1867; Callincos, 2004; Lefebvre
5002 , ;Heilbroner, 1985; Bottomore, 1985; Osborneסוויזי,
1691). אלא שלדעת האחרונים ובניגוד לקודמים להם, המערכת
הקפיטליסטית אינה מתארגנת סביב צורכי היחיד ומניעיו, אלא סביב
יחידה אחרת ־ הסחורה. כך כותב מרקס בקפיטל: “עושרן של אותן
חברות בהן שורר אופן היצור הקפיטליסטי מתגלה ‘כצבירה עצומה של
סחורות’, שיחידת היסוד שבה היא הסחורה. את מחקרנו יש להתחיל אם
כן בניתוח הסחורה” (5891 , )Bottomoreמכאן משתמע ־ ומרקס נותן
לכך ביטוי נמרץ ־ כי בשיטה הקפיטליסטית משול היחיד לסחורה.
על כן לא האינטרס האישי הוא מקור הפעולה, אלא עקרון החליפין
של סחורות ־ כוח עבודה תמורת שכר. להלכה ולמעשה הקפיטליזם
מתגלה כמערכת שבה היחיד כפוף לפקודתה.
הקפיטליזם הוא מערכת שגבולותיה אינן בהכרח חופפות לאלה
של מדינה. עם זאת עד עלייתה המסעירה של הגלובליזציה, נטה
הקפיטליזם להתארגן במסגרתה של המדינה הפוליטית, בין השאר
משום שהוא זקוק לתמיכת הפוליטיקה. ייחודה ההיסטורי של שיטת
הייצור הקפיטליסטית אינו ‘שוק החליפין’, כפי שסבר למשל ובר
(8791 , ,)Weberהוא מתגלם בעודף הערך ובאופן שהוא נשאב מידי
היצרנים הישירים של התוצרים. סביב תהליך זה מתארגנים היחסים
החברתיים של הייצור וכל המנגנונים התומכים בתהליך הנ“ל, כגון
שוק החליפין, ההתמסחרות, האידיאולוגיה והפוליטיקה: “טבעו
של הקפיטליזם מוכח לא רק במוסדותיו, אלא גם בהתנהגות כללית
־ בנטיות ובאמונות המפעילות את המוסדות שלו. לא נמצא כאלה
בצורות מוקדמות של פורמציות חברתיות. ללוגיקה הדינאמית של
הקפיטליזם אין מקבילות בעבר” (23 . .)Heilbroner, 1985, pגם
המחנה המרקסיסטי רואה בקפיטליזם אורח חיים שלם ־ הערכאות
36. 53 על הקפיטליזם
הכלכלית, הפוליטית והאידיאולוגית מאורגנות בסדר היררכי, ובראש
(בעצם בבסיס) הערכאה הכלכלית.
השוני בין הקפיטליזם כפי שהוא מתואר ומוסבר על יד המחנה
הסמיתיאני לבין זה של המחנה המרקסיאני, גדול בהרבה מן הדומה.
כך למשל, האחרונים מתארים את הקפיטליזם כשלם הטעון בניגודים
פנימיים שאין להם פתרון של קבע. הדינמיקה של הקפיטליזם אינה
נוגעת רק לצמיחתו, אלא גם ובעיקר לחוסר יכולתו לבטל את הניגודים
הפנימיים המלווים אותו (;4002 ,Lefebvre, 1973; Callincos
9691 , .)Millibandלדעת המרקסיסטים התפשטות הקפיטליזם
ובהקשר זה הגלובליזציה, היא מאמץ אסטרטגי שנועד לעמעם את
הניגודים הללו או אף להעתיקם למקומות אחרים (למשל למדינות
העולם השלישי) כי אין להם פתרון במקום שבו כבר הבשיל הקפיטליזם.
עד לא מכבר, סברו מרקסיסטים כי הפתרון לניגודים אלו, הפתרון
למצבו של היחיד הלכוד בגוף של סחורה, הוא בשלב ההיסטורי הבא,
היינו במעבר מאופן הייצור הקפיטליסטי לאופן ייצור סוציאליסטי
(קומוניסטי). ברם הדגם האומלל שהציבה ברית המועצות היה אחד מן
הגורמים שהניעו את הביקורת בתוך המחנה המרקסיסטי, ואת החלפתם
של סימני הקריאה בסימני שאלה באשר ליכולתה של ההיסטוריה, קרי
אופן הייצור הסוציאליסטי, להעמיד פתרונות של קבע לבעיית החופש
של היחיד במסגרת ‘החברה הטובה’ (לקלאו ומוף, 4002 ;5891 ,Elster
;4002 ,.)Callincos
בדומה למחנה הסמיתיאני, גם אצל מרקס וממשיכיו נטען כי
הערכאה הכלכלית היא המכרעת כיוון שהיא המייצרת את המנגנון
המכונן והמניע. אחת ההנחות הבסיסיות ביותר של מרקס וממשיכיו
היא שהצורה שבה נשאב עודף העבודה (הערך) הבלתי משולם מן היצרן
הישיר, קובעת את היחסים ההדדיים של שליטים ונשלטים (,Callincos
4002). יש להוסיף בהקשר זה, כי הצורה הכלכלית הנ“ל קובעת את
המבנה והצורה של המערכת הקפיטליסטית כולה, כלומר, היא נוגעת
בהכרח גם בהיבטים הפוליטיים, האידיאולוגיים, התרבותיים ועוד.
מעמד העל הבכיר שמרקס מייחס לכלכלה, מה שהוא מתאר כ‘תשתית’
37. פרק שני 63
ביחס ל‘מבנה העל’, גרם לאי נחת מרובה, בלשון המעטה, אצל מי
שקראו את מרקס קריאה סוציולוגית. כבר אנגלס נדרש לעניין זה
כשהעיר בכמה הזדמנויות כי אין מדובר בזיקה דטרמיניסטית, וכי
לערכאות המסומנות במבנה–העל יש למעשה ‘אוטונומיה יחסית’ גם
ביחס לתשתית הכלכלית (3691 , .)Meyerהוגים מאוחרים יותר, כמו
כמה מחברים מאסכולת פרנקפורט (3791 , ,)Jayהסיחו את התשתית
ממעמדה התיאורטי (והפרקטי) המיוחס, והעצימו את משקלן של ערכאת
התרבות וערכאת האידיאולוגיה בעיצוב כלל המערכת הקפיטליסטית
ושימורה. דווקא השתיים האחרונות, כך סוברים הפרנקפורטאים, הן
המעיין העכור לקלקלותיה של השיטה הקפיטליסטית.
על סמך מידע שהצטבר במהלך שנים של מחקר, ניתן להציע כי
צירוף של תנאי יסוד מסוימים ייצר קפיטליזם כסדר חברתי (,Berger
8891 , .)1986; Levineבעצם, הזדמנותם יחד של תנאים מוקדמים
אחדים בתחום היסטורי מסוים, מייצרים תנאי חיוני ומספיק לצמיחת
השיטה הקפיטליסטית.
תנאי יסוד של הקפיטליזם הוא מוסד הרכוש ־ הקניין הפרטי
הנתמך על ידי מוסד המשפט (0002 , )De Sotoונשען על הצדקה
פילוסופית–מוסרית. להלכה ולמעשה זכויות הרכוש נשענות על תפישה
שבמרכזה עומד היחיד, כשכל ההסדרים החברתיים הנחוצים סובבים
סביבו ובעיקר סביב האינטרס והרצון–התשוקה שלו. תנאי הכרחי נוסף
הוא קדושת הקניין. קיומו של ‘שוק’, קרי מנגנון חליפין של סחורות,
הוא תנאי נוסף (5002 , .)Christman, 1989; Swedbergלכאורה,
אין בכך כל חידוש משום שכמעט מאז ומעולם שווקים היו מנגנון של
חליפין (7591 ,. ,)Polanyi et alאך המיוחד בשיטה הקפיטליסטית
הוא מעמדו הדומיננטי של מנגנון השוק בסדר הכלכלי (,Wallerstein
9791). השוק הוא זה שמכתיב את כללי המשחק, את ערכי החליפין,
ובמידה רבה גם את התוצאות של החליפין. יתרה מזאת, השוק באמצעות
מיקומו בערכאה הכלכלית מקרין גם על הערכאות האחרות של החברה.
סמיתיאנים ומרקסיסטים מניחים כי לשוק יש השפעה רבה על שאר
הערכאות, כמו למשל הפוליטיקה. כך מניחים האחרונים כי התפקיד
38. 73 על הקפיטליזם
המיוחד של הפוליטיקה בשיטה הקפיטליסטית הוא לספק ולטפח את
התנאים הסביבתיים לקיומו של הקפיטליזם, וליתר דיוק, לשחזורו.
לאור מעמדו המכונן של השוק בשיטה הקפיטליסטית, תנאי יסוד
נוסף בה היא ‘הסחורה’. “המושג הממצה את הקפיטליזם כשיטה סגולית,
הוא זה של מרקס ־ הפטישיזם של הסחורה: בקפיטל, כרך ראשון פרק
ראשון חלק 4” (75. .)Balibar, 2007, pהשוק אינו מצב או מרחב,
אלא יחסי פעולה: פעולת חליפין של סחורות. וככל שירבו הסחורות
ויגוונו, כך ישתכלל השוק כמנגנון של חליפין וככלי המנווט את
הערכאות האחרות של החברה, “כי המניע של השיטה הקפיטליסטית
הוא הרווח”, כותב מרקס, “והמנוע הוא החליפין ־ באמצעות השוק ־
של סחורות. ומזה נובע הפיכת כל מה שאפשר, לסחורה” (שם). משתמע
מזה שגם העבודה ־ אל נכון ‘כוח העבודה’ ־ בדומה להון, היא סחורה.
מה שמייחד את השיטה הקפיטליסטית בהשוואה לקודמותיה הוא שכוח
העבודה ־ ולא בעליו ־ עומד גם הוא למכירה ‘חופשית’ בשוק.
כפי שיבואר להלן, השיטה הקפיטליסטית נוצרת ומתבגרת ‘בתחומי
הזדמנויות’ היסטוריים שונים בתוך אותה חברה–תרבות, ובין חברות–
תרבויות שונות, ועל כן יש להניח ראשית שמדובר בתהליך שאינו
מסתיים, וכמו כן “[ש]אין רק צורה אחת של קפיטליזם” (שטיגליץ,
8002, עמ‘, 41). בנוסף לכך יש להניח א–פריורית כי אף שהמודל
הבסיסי דומה בכל מקום, הביטוי הכולל (הפנוטיפ) של הקפיטליזם בכל
חברה הוא בעל קווים ייחודיים לה, בשל אפיונים חברתיים–תרבותיים
מסוימים כגון הרכב דמוגרפי או אתני, או אירועים היסטוריים מסוימים
(למשל כיבוש קולוניאלי), שעיצבו את צמיחתו. הביקורת על ‘התזה
הפרוטסטנטית’ שמציע ובר (8591 , )Weberכהסבר לצמיחתו של
הקפיטליזם במקומות מסוימים, איננה סותרת את העובדה שגם תזה זו
מכירה דה–פקטו בקפיטליזם רב–פנים.
קניין פרטי של גוף ושל רכוש, מעמדו העליון של השוק, ומעמד
הבכורה של ההון ־ אלה הם כאמור תנאי היסוד הסגוליים של השיטה
הקפיטליסטית (,Levine, 1989; De Soto, 2000; Heilbroner
5891). תנאים אלה אינם נולדים מעצמם, הם נוצרים ומתארגנים
39. פרק שני 83
באמצעות מה שהספרות הרלוונטית, בעיקר המרקסיסטית, מכנה
“גורמים היסטוריים”. “הקפיטליזם ההיסטורי נשען בדרך כלל על
שווק של כוח עבודה, אמצעי קיום והון, וכמו כן על מערכות ייצור
תעשייתי רחב היקף. בנוסף, “קפיטליזם היסטורי הוא חברה מעמדית,
עם בורגנים ופרולטריון” (14 . .)Levine, 1989, pהמעמד הוא הגורם
שעל שכמו ‘הטיל’ מרקס את ההיסטוריה, זו שכבר נעשתה בעבר,
זו שנעשית בהווה וזו שתעשה בעתיד. אם כן, קפיטליזם הוא שיטה
של סדר מעמדי מסוים מאוד: בקצה האחד שלו ממוקם מעמד בעלי
ההון ובקצה השני הפרולטריון (3991 ,.)Wright, 1997; Ben-Porat
החלוקה המעמדית הזו היא ממהותו של הקפיטליזם וגם כאשר אין לה
ביטוי ברמת המודעות היא שרירה וקיימת (,Miliband, 1969, Lukcas
7991 , .)1971; Wrightיתרה מזאת, במציאות קפיטליסטית מורכבת,
כמו זו שנרקמה לאחר מלחמת העולם השנייה, החלוקה המעמדית אינה
בהכרח החלוקה החברתית הבלעדית, וכפי הנראה גם אינה בהכרח
הדומיננטית בכל מצב קפיטליסטי. דווקא ככל שהקפיטליזם הלך
והתפשט ליבשות השונות וככל שהוא הרבה להתפתח, רבו בו חלוקות
משנה כמו חלוקה אתנית, חלוקה מגדרית וחלוקה לאומית, שבתחומי
הזדמנות מסוימים נטלו לעצמן את הדומיננטיות בחברה המסוימת
והציבו את תביעותיהן בראש סדר היום. לכאורה נדמה היה שבכך תם
מעמדו של המעמד, ולא היא: משום שכל עוד שרירה וקיימת השיטה
הקפיטליסטית, המעמד הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
למעשה סימני ההיכר של השיטה הקפיטליסטית, כמעט ונותנים
את עצמם למי שמבקש אותם. לתנאים הנחוצים שצוינו למעלה (קניין
פרטי ודומיננטיות של השוק) מתווספים הבאים:
נטייה לריכוז ההון בידיים מעטות, לרוב בידי תאגידים גדולים
(7691 , .)Stigler, 1982; Galbraithתאגידים ולא פרטים הם הסוכנים
של הקפיטליזם ‘המאוחר’ (סוויזי, 1691; 9791 , .)Wallersteinבהקשר
זה עולה לדיון תהליך ההפרטה, המתייחס בעיקר לחברות שיש בהן
משק ציבורי–ממשלתי משמעותי. הנטייה לריכוז ההון בידיים מעטות
מלווה לרוב בהעברת נכסים ושליטה מן הסקטור הציבורי לתאגידים
